אני מתמללת עיוורת

עודכן ב: פבר 28

מאת: סתיו ניסר

"את גם מתמללת, וגם עיוורת", שואלים אותי בכל מקום שאני מגיעה אליו: "איך עושים את זה"? יש אנשים שמחליטים שזה בכלל לא אפשרי. אבל האמת שכן. אני מתמללת עם קורא מסך. קורא מסך כשמו כן הוא, מקריא לי באוזניות של המחשב את כל מה שכתוב. זה החלק הקל במשוואה.


האתגר הוא לגרום לי ולאחרים להאמין שזה אפשרי ולמצוא את הדרך. מדובר באתגר תמידי, כי תמיד מגיעים לקוחות חדשים. למרות שעכשיו פחות ופחות לקוחות סקפטיים לגבי, כי אני כבר מוכרת ויחסית ותיקה. אבל במאמר הנוכחי אתמקד בי ובמסע שעברתי למציאת הדרך שלי להאמין שאני יכולה לתמלל.


הכל התחיל ב2014, כשהובלתי את תא סטודנטים עם מוגבלויות (היום ידוע כגרעין סמ''ן, סטודנטים מנהיגים נגישות) באוניברסיטה העברית. עד אז, הייתי בטוחה שכל כבדי השמיעה והחירשים נעזרים בתרגום לשפת סימנים. אבל אז התברר לי שקיים מקצוע התמלול, אנשים שלא רק מקלידים מהר אלא מקלידים כל מילה- כולל בדיחות והוואי.


הבנתי שצריך שתהיה מתמללת בכל אירוע, אז דאגתי שאגודת הסטודנטים תתחיל לקחת את זה בחשבון. אני זוכרת שאמרתי להם שמדובר בעניין של שיוויון. לא זוכרת מה אמרתי עוד, אבל תוך דקה זה הסתדר. הם מביאים תמלול לאירועים עד היום, הרבה אחרי שהלכתי. ידעתי שיש מחסור חמור במתמללים טובים, אבל אז עוד לא האמנתי שאוכל לתמלל. חשבתי שזו עבודה מעולה, לאנשים אחרים.


לימים, התחלתי תואר שני וקיבלתי משרת סטודנט בשירות הציבורי. נחשו בתור מה. ניחשתם נכון, כמתמללת. הייתי אמורה לתמלל פגישות. הסבירו שזה דורש: "רק לכתוב פרוטוקולים, לא צריך כל מילה". אז הסכמתי, היה כיף.


אבל אני והמנהלת שלי הבנו שאני צריכה לדעת יותר. בדיוק באותה תקופה, בצירוף מקרים מוזר, נפתח קורס תמלול לכבדי שמיעה של ארגון בקול. התלבטתי אם ללכת ואיכשהו מצאתי את עצמי במבחנים ובוועדת הקבלה. עשו הכל בשביל להתאים עבורי את התהליך, אבל כולנו התלבטנו. איך אתמלל כשאני לא יודעת לקרוא פיזית? החלטתי שלקורס הזה אני לא יכולה ללכת. אבל אחרי כמה שבועות השתכנעתי.


בקורס תמלול למדנו להקליד. כל פעם היינו צריכים לתרגל הקלדה. כל שבוע בדקו כמה מילים אנחנו מקלידים בדקה.


אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לתמלל בלי קורא מסך. מאד חששתי. לא ציפיתי לתוצאה טובה. אבל הקלדתי 53 מילים בדקה, מה שאז נראה לי הישג, ולא היה נורא בכלל. היום אני כמעט ולא מקשיבה לקורא מסך כשאני מתמללת. תלוי אם אני מספיקה.


בשבילי, זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לתרבות של כבדי השמיעה, מוגבלות שונה ודומה למוגבלות שלי. נקשרתי לעולם החדש הזה. עולם עם קודים משלו וצרכים משלו.


בקורס הייתה גם הכשרה מעשית.


התמלול הראשון שלי היה במסעדה בתל אביב. יצאתי בשש, מיד אחרי הלימודים, לתמלול שהיה אמור להתחיל בשמונה וחצי בערב. לא חשבתי שמדובר בשעות פקקים, עד שכן. גם אני וגם הלקוחה נלחצנו. באיזה שהוא שלב, התחלתי לבכות. הייתי מופתעת כשבסוף היא אמרה לי שעשיתי עבודה טובה.


בקורס הדגישו שהתמלול עוזר גם לאנשים אחרים, ולא רק לכבדי שמיעה. נוכחתי בזה כשחברה סידרה לי, כחלק מאותה הכשרה מעשית, להתנדב בתמלולים אצלם במרכז למורשת בגין. תמללתי שם הרצאה בחודש. באחת ההרצאות היו הקלטות לא ברורות במיוחד שפענחתי איכשהו. המרצה שאלה:

"איך אתם מבינים את ההקלטות"? אחד הנוכחים ענה: "היא הבינה". הוא כנראה הצביע על המסך ועלי.


ב17.02.2018 קיבלתי את תעודת המתמללת שלי. מאז, כמעט ללא הפסקות, אני בתחום. תמללתי כנסים, הרצאות, קורסים, ואפילו את חידון התנ"ך העולמי ביום העצמאות 2019. כן, תמללתי גם את ראש הממשלה וגם את נשיא המדינה. לפעמים מעדיפים אותי כי אני עיוורת ורוצים לתת פרנסה לאישה עם מוגבלות. לפעמים אני סתם פנויה באותו יום.


בהתחלה היה לי מוזר לתמלל בכנסים של ארגונים בתחום של אנשים עם מוגבלויות. הייתי מוצאת את עצמי מסבירה כל הפסקה איך אני מתמללת בלי לראות. מצאתי את עצמי מדברת עם אנשים מאד בכירים שלא הייתי פוגשת בשום דרך אחרת.


הקורסים שאני מתמללת חושפים אותי לתחומים שלא ידעתי שקיימים. תחומים שאחר כך אני עצמי שמחה להרחיב וללמוד עליהם. כעיוורת, מצאתי את עצמי נחשפת גם להרצאות בתחומים שקשורים לאמנו ורפואה משלימה, תחומים שבדרך כלל שייכים לאנשים רואים.


לדעתי, העובדה שאני עיוורת משפיעה מאד על איך שאני רואה את תחום התמלול. קודם כל, אני מבינה ממקור ראשון מה זה להיעזר במישהו שלא תמיד מבין את התחום. לפעמים, אני לא אקח תמלולים כי לא יהיה לי זמן לשבת ללמוד כראוי את התחום. אני מסבירה ללקוחות שזה פשוט הדבר הכי אחראי לעשות ומשתדלת למצוא מתמללת אחרת שתעזור להם יותר. זו לא בושה. ההפך הוא הנכון, זה מעלה את האמינות שלי. כשאני אומרת שאני מבינה, אני מבינה. כשאני אומרת שאלמד את התחום, באמת אשב לפחות שעה שעתיים ללמוד.


אני לא רוצה להוסיף לחץ על הלקוחות שלי. כך שאני משתדלת לא לאחר, לחבר את המחשב למקרן כמו שצריך, ולתת להם את ההרגשה הכי נוחה. סך הכל, הם במרכז, לא אני. אני יודעת שהצלחתי כשאני שומעת אותם משתתפים בפעילות.


יש גם אתגרים. אני מתניידת למקומות חדשים במוניות. לפעמים המוניות עולות יותר מהתמלול, כך שלפעי הקורונה הייתי מחשבת שארוויח לפחות מינימום. לפעמים מסובך לחבר את המחשב גם למקרן וגם לקורא מסך כך שקורא המסך יישמע רק באוזניות שלי ולא יהפוך לנחלת הכלל. לפעמים היו לקוחות שהייתי צריכה לשכנע שלמרות שהמחשב מדבר אני מתמללת מספיק טובה עבורם. "חששתי ממך בהתחלה", אמרה לי אחת: "אבל עכשיו אני יודעת שאת מקסימה". הם לפעמים כותבים לי הודעות ארוכות בWhatsApp שקהה לי לקרוא בפלאפון ואז אני מפספסת פרטים. בהתחלה זה היה משמעותי. היום, אני קוראת כל הודעה ארוכה כמה פעמים לוודא שלא פספסתי. לפעמים הם נחמדים אלי ומקליטים לי.


המעבר לזום היה לי מאתגר מאד. אני לומדת לאט להשתמש בטכנולוגיות חדשות. עד היום, אני לא תמיד יודעת מי אמר מה- כי אני לא רואה את החלונות שכתוב בהם מי מדבר. אני מודעת לזה שבזום יש עלי יותר אחריות, כי מסובך לקרוא שפתיים כשהמפגש אינו פיזי. אני משתדלת לשאול אם מתאים להם שאדליק מצלמה, כי לא לכולם מתאים לחשוף אותי וזה ממש בסדר.


אני רואה את התמלול כשליחות. כמו שחברה אמרה לי פעם: "יפה שאדם עם מוגבלות א' בא ועוזר לאדם עם מוגבלות ב'". אני מקווה שיום יבוא ועוד עיוורים יתמללו, כי התגמול הוא עצום. אם זה תודה, או כשמבקשים ממני לחזור לאן שהוא כי עשיתי עבודה טובה, או כשמביאים אותי לתמלל כנס כי ראו אותי בכנסים אחרים. אסיים בלהגיד תודה לכל מי שנתן לי הזדמנות, גם כשלא הייתי מושלמת.

25 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול