חלוקה לפסקאות

חלוקה לפסקאות  בטקסט אקדמי - איך זה עובד

מאת: דרור ניר קסטל

מה זו פסקה, מהו אורך נכון של פסקאות, איך מחלקים לפסקאות, מהו מבנה נכון של פסקה ואיך מעצבים פסקה בטקסט אקדמי

הרבה פעמים סטודנטים מסתבכים בשאלה איך לחלק את הטקסט לפסקאות. אם אתם מסתבכים, אפשר תמיד לפנות אל עורך לשוני המתמחה בעריכה אקדמית. אבל עוד לפני כן יש לענות על השאלה מה זו פסקה. פסקה היא רצף משפטים המחוברים ביניהם בתוך הטקסט ומביעים רעיון אחד, שלרוב אפשר לסכמו במשפט מפתח. לפסקה אין כותרת והיא מופרדת ויזואלית מהפסקאות האחרות, ברווח בין השורות או הזחה. פסקה היא יחידת טקסט הגדולה מהמשפט וקטנה מסעיף בפרק.

פסקה בעריכה לשונית

השגיאות הנפוצות בחלוקה לפסקאות הן היעדר פסקאות, ריבוי פסקאות, פסקאות ארוכות מדי, פסקאות שמביעות יותר מרעיון אחד ופסקאות המביעות חלק מרעיון לא שלם. הסיבה לרוב השגיאות היא התפיסה שפסקאות צריכות להיות שוות באורכן או בעלות אורך דומה. אבל לפני שאתם מתחילים ללחוץ על האנטר בלי סיבה, כדאי להבין שפסקה לרוב אינה קשורה לאורך אלא להבעת הרעיון והיא צריכה להכיל לא יותר מרעיון אחד. עם זאת, לרוב אכן פסקה לא תעלה על חמש-שבע שורות, והסיבה היא שבפסקאות קצרות לרוב הרעיון לא מפותח, ובפסקאות ארוכות הכותבים כבר עוברים לנושאים אחרים והן קשות יותר לקריאה.

החלוקה לפסקאות

בטקסט אקדמי חשוב שיהיה קשר לוגי וענייני בין הפסקאות. כך למשל הפסקה הראשונה מציגה את נושא המאמר או הפרק. הפסקאות הבאות יכולות להיות הוספה של רעיון בנושא, הסתייגות ממנו, נימוקים לטענה או ממצאים (תלוי באורך הטקסט), ולבסוף יבוא סיכום ובו עיקרי הדברים.

כדי לשמור על רצף הקריאה נקשר בין הפסקאות באמצעות מילות קישור, בקשר של הוספה: כמו כן, ועוד; בקשר של ניגוד: אבל, לעומת זאת, ואילו; וכן בקשר של ויתור: למרות זאת, עם זאת ועוד; או בקשר של הבהרה: כלומר, דהיינו.  

יש שימושים נוספים לחלוקה לפסקאות בכתיבה אקדמית. במקרה של ציטוט בכתיבה אקדמית נהוג שציטוט קצר יהיה בתוך הפסקה, וציטוט בן חמש שורות ומעלה יצוין כפסקה נפרדת. במקרה זה הציטוט ייושר למרכז ויבוא ללא מירכאות. שימוש נוסף בפסקה בכתיבה אקדמית ובכתיבת טיעון בכלל הוא העלאת טיעון נגד. זהו אמצעי רטורי שמטרתו להעלות את הטיעונים הסותרים את דעתו או את התזה של הכותב. במקרה זה תבוא לאחר טיעון הנגד ההפרכה המצדיקה את דעתו או את טענותיו של הכותב. 

מבנה הפסקה

פסקה לרוב מתחילה במשפט פתיחה הנותן רקע, וחשוב בעיקר בפסקת הפתיחה. לאחריו יופיע הרעיון המרכזי של הפסקה, שכדאי לסכמו במשפט מפתח עיקרי. אחריו יופיעו המשפטים התומכים ברעיון. אלו יכולים להיות דוגמאות, פירוט, הסבר או נימוק. לאחר כל אלו כדאי להוסיף משפט סיכום או מסקנה. משפט מסיים יכול להיות גם משפט שיש בו המלצה לעתיד או תיאור תוצאה, למשל תוצאה של מענה לשאלון. 

כאמור, פסקה שיש בה טיעון חייבת לכלול משפטים תומכים ברעיון בכלים הבאים: דוגמאות, שיכולות להיות ציון מקרים מהמציאות העכשווית, מההיסטוריה ואף מניסיונו של הכותב; נימוק, שהוא הצגת הסיבות לטענה ולרוב יתחיל במילות סיבה: משום ש, כי, מפני ש, בגלל ועוד; פירוט, שהוא הרחבה של נושא כללי, למשל אם כותבים "במקרים רבים" כדאי לפרט את המקרים; והסבר, שהוא הרחבה של המידע שנכתב עד עכשיו ויש בו חידוש כלשהו.

עיצוב הפסקה בכתיבה אקדמית

בטקסט אקדמי יש שתי שיטות לעיצוב החזותי של הפסקאות: 1. לפי השיטה הראשונה נזיז שמאלה כל משפט פתיחה למעט הפסקה הפותחת את העבודה וכן פסקאות לאחר כותרת. ב-Word של אופיס כדי להסיט פנימה את השורה הראשונה של פסקה, מציבים את הסמן בתחילת הפסקה ומקישים על מקש tab. כשמקישים על Enter כדי להתחיל את הפסקה הבאה, השורה הראשונה שלה מוסטת פנימה. עבור ברירת מחדל, שבה כל השורות יהיו תמיד מוזזות,  מציבים את הסמן בכל מקום בפסקה, בקטגוריה "בית" לוחצים בעכבר קליק ימני על הסגנון הרגיל ובוחרים בשינוי, ואז עיצוב פסקה, לאחר מכן "כניסות ומרווחים", שם מסמנים "שורה ראשונה" וקובעים את מספר הסנטימטרים הנדרשים להזחה על פי ההנחיה; 2. השיטה השנייה היא ליצור מרווח גדול יותר מאשר המרווח בין השורות. לרוב תספיק לנו לשם כך לחיצה נוספת על מקש ה-Enter.

כדי להצליח בעבודה האקדמית שלכם חשוב לשמור על הכללים: חלוקה רעיונית של פסקאות, מבנה נכון של הפסקה, קשר הגיוני בין המשפטים, קשר הגיוני בין הפסקאות, עיצוב הפסקה לפי הכללים האקדמיים ואורך סביר.