תמלול כמשקם בתופעת השמיעה החירשת

כתבה: נטלי ברונשטיין

"שמיעה חירשת" ("deaf hearing"). המושג נשמע כפרדוקס מאין כמוהו. במהלך לימודיי באוניברסיטה נחשפתי לתופעות שונות ומשונות מעין זו, שבהיכרות ראשונה נשמעות כמדע בדיוני. בבואי להיערך להרצאה על תופעה דומה לזו שנקראת "ראייה עיוורת" נפתחתי לאפשרות שעוד תופעות מסוג זה קיימות בעולם. תופעת ה"ראייה העיוורת" (blindsight) מקורה באנשים שנפגעו באזור המוחי האחראי על ראייה, אך מסוגלים לקלוט גירוי חושי מהעולם דרך העיינים מבלי להיות מודעים לכך. זאת בשל היות הראיה תהליך מורכב בו משתתפים חלקים נוספים במוח שנחשבים רב תכליתיים וקדמוניים יותר, מאלו הנמצאים במוח המורכב של יונקים באזור הראייה. ההחלטה לחפש תופעה דומה שנוגעת לחוש אחר, הלוא הוא חוש השמיעה, מן הסתם אינה מובנת מאליה, ונובעת מעצם היותי עובדת בחברה שמספקת שרותי תמלול ותרגום לשפת הסימנים לכבדי שמיעה וחירשים. סבורני שאם אשכיל להבין את כלל לקויות השמיעה ואת המכניזם שעומד מאחוריהן אוכל לעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר.

תמלול הוא כלי חשוב מאוד שמשמש ככלי עזר לבעלי לקויות השמיעה בחיי היומיום שלהם. ועל כן, יש להתאים את התמלול לסוג לקות השמיעה או החירשות של הלקוח. המטרה היא שהלקוח ייצא מרוצה מהתמלול ולשם כך יהיה עליו להבין את הנאמר מסביבו, ו\או להשתמש בתמלול על מנת להשלים את המסרים הסנסוריים שהוא מקבל מסביבתו ואינו יכול לפרשם בכוחות עצמו.

העיסוק הראשון בתופעה שתועד בספרות היה עיסוק היפותטי שהועלה כהשערה בידי החוקרים Cowey and Stoerig ב1991 כמקבילה השמיעתית של תופעת ה"הראייה העיוורת". בחיפוש ראשון במנועי החיפוש התוצאות סותרות ,ואינן מספקות דיין על מנת להבין האם קיימת תופעה זו. על כן היה עליי לחפש בספרות המחקרית האם נחקרו מקרים של חירשות כתוצאה מפגיעה מוחית באזור האחראי על השמיעה. ראשית, יש לציין כי חירשות מסוג זה היא נדירה ביותר, וכמעט שאין מקרים מתועדים לה בספרות המחקרית או הטיפולית. שנית ככלל לקות שמיעה הנובעת מבעיה מוחית באזור השמיעתי לעיתים הנה זמנית או שאינה מובילה לירידה משמעותית דיה בשמיעה כדיי שהאדם הנפגע יקרא חירש. רוב בעיות השמיעה נובעות איפה מבעיות באוזניים, ביניהן בעיות בעור התוף ושבלול האוזן או הסתיידות עצמות השמע. בנוסף לכך, פגיעה מוחית היא בדרך כלל דבר המתפרש על פני מספר אזורים סמוכים. בשל הסמיכות של אזור השמיעה לאזור הבנת השפה לעיתים הנבדקים במחקרים נחשדים בכך שלקות שפתית היא המקור לתסמיניהם. הנבדקים לרוב מראים תסמינים אשר יכולים להידמות לתסמינים של אדם שהתחרש כתוצאה מפגיעה מוחית. מסיבות אלו המחקר שנעשה עד היום בנושא אינו רב ואינו מספק מידע דיי הצורך כדי לקבוע שהתופעה אכן קיימת בוודאות. ובוודאי שאין הנתונים מספקים על מנת ליצור הכללה, ולהניח שהתופעה מתקיימת אצל כל נפגעי השמיעה כתוצאה מפגיעה מוחית.

על אף כל ההסתייגויות שהבעתי בפתיחה למאמר, אציין כי המחקר שעליו אדבר שנערך ב1998 מספק עדות לקיום תופעה, שאין אנו יכולים להסבירה באופן רציונלי מבלי לבחון את התהליכים המוחיים המעורבים בשמיעה.

ב1998 שני מדענים בשם Maria Mozaz Garde and Alan Cowey ערכו מחקר בנבדקת חירשת, ששמיעתה נפגעה כתוצאה מפגיעה מוחית בשני צידי האונה הטמפורלית ובאזור הפונס המרכזי. הנבדקת לא הראתה כל סימן ליכולת מודעת לזהות צלילים או להבחין בקיום הגירוי השמיעתי. מודעות אימפליציטית היא תופעה שבה גירוי אינו נקלט באופן מודע, אך ניתן להבחין בכך שהגירוי נתפס ע"י תגובות גופניות שונות, או ע"י כך שגירויים אלו משנים את השיפוט של האדם שתפס את הגירוי. דוגמה לתפיסה בלתי מודעת של גירוי נראית בניסויי מעבדה המבצעים מניפולציות מסוג שכזה באופן מכוון. דוגמה לכך היא מחקר בו נעשה שימוש בהקרנה טכיטוסקופית. הקרנה טכיטוסקופית היא שיטה בה מוצג גירוי לפני הנבדק לפרק זמן של מילי שניות, כך שהנבדק אינו מודע לגירוי. אך הגירוי אכן נתפס, כפי שנראה בתוצאות מחקרים אלו, שבהם אנשים שינו במעט את דעותיהם (שינוי בשיפוט) או הגיבו גופנית אליהם (עליה בקצב הלב לדוגמה).

במחקר שנעשה ב1998 הנבדקת איבדה את שמיעתה לאחר תאונת דרכים שגרמה לתופעה שנקראת היפונתרמיה. תופעה זו מתבטאת במחסור בנתרן בזרם הדם, חלק מסיבוכיה של תופעה זו הן פגיעות מוחיות. במקרה של הנבדקת המתוארת במחקר, האזורים במוח שנפגעו היו האזורים שאחראים על התהליכים המוחיים שמובילים לתפיסה של צלילים, ומתן פירוש לצלילים אלו- קרי שמיעה. בנוסף לכך, הנבדקת אובחנה כ"חירשת קורטיקלית" שכן לקות שמיעתה נבעה מהפגיעה המוחית שלה על אף שאוזניה תקינות. יחד עם זאת, הבנת השפה הכתובה שלה לא נפגעה כלל.

בתחילת המחקר החוקרים וידאו שאכן הנבדקת איננה שומעת. לשם כך השמיעו צלילים ליד אוזניה ובדקו תגובות פיזיולוגיות- סיבוב הראש לכיוון הצליל. הנבדקת טענה כי אינה מסוגלת לשמוע קולות, (יכולת הדיבור שלה נפגעה ועל כן העידה על זאת בכתב). מנגד לטענותיה ניתן היה לראות שהנבדקת סובבה ראשה לכיוון הצליל בכל פעם שהושמע וכמעט שלא סובבה ראשה כאשר לא הוצג לפניה צליל כלל. ניתן היה להסיק מתוצאות אלו שהנבדקת אכן תופסת את הצלילים אף אם לא במודע, בשל התגובות הפיזיולוגיות שנמדדו.

הנבדקת נבחנה במספר שונה של פרמטרים נוספים שקשורים בשמיעה. דוגמה לפרמטרים אלו הם- האם היא יכולה להבחין בין שפות שונות, להבחין ברגשות המובעים באמצעות טון הדיבור, והאם היא יכולה לזהות את מקור הצליל במרחב. בכל פרמטרים אלו התוצאות היו נמוכות ולא ניתן היה להסיק שהיה בהם יותר מהסתברות אקראית לזיהוי נכונה.

ביקורת על המחקר בשנים שלאחריו העלו טענות רבות, ביניהן הטענה שייתכן כי הנבדקת חשה ויברציות באוזניה כתוצאה מהצליל. טענות אלו הופרכו בכך שוויברציות אלו מזוהות אך ורק עם צלילים נמוכים ולא עם צלילים "בינוניים" או גבוהים.

ככלל ניתן לראות במחקר עדות למאפיינים של לקות שמיעה הנובעת מפגיעה מוחית, גם אם אין בידי תוצאות המחקר לקבוע באופן חד משמעי את קיום התופעה של "שמיעה חירשת".

בסוף המחקר החוקרים ציינו שהשלכות תוצאות המחקר יכולות להיות בעזרה בפיתוח תוכניות שיקום. תוכניות אלו יהיו מותאמות לנפגעי מוח באזור השמיעתי, התוכניות יהיו מוכוונות ויעסקו בנתינת כלים להבחנה של המשתקם לכך שהוא אכן מגיב לצלילים, להבאה למודעות של המטופל לכך שנתפסו אצלו צלילים אף אם תפיסה זו אינה מודעת. בנוסף לכך, ייתכן שבעבודה מרובה ניתן יהיה אף להביא את המטופל לתפיסה מודעת והבחנה של צלילים.

סבורני שנוכל להשתמש במידע ממחקר זה על לקות שמיעה כתוצאה מפגיעה מוחית כדי לספק שירות יותר טוב ללקוחותינו כבדי השמיעה והחירשים. ניתן יהיה ליישם את תוצאות המחקר בנתינת שירותי תמלול במספר דרכים:

ראשית, אנשים ששמיעתם נפגעה עקב פגיעה מוחית, בדרך כלל שמיעתם נפגעה במהלך חייהם. זאת כתוצאה מפגיעה כגון שבץ או כתוצאה מתאונת דרכים או ניתוח מוח ועוד מגוון סיבות מצערות. על כן יש להתייחס ברגישות רבה יותר ללקוחות אלו שאינם רגילים להיות כבדי שמיעה ולהסתייע בגורם חיצוני כדי לפענח גירויים אודיטורים. על המתמללת להתחשב בנסיבות ולא לעורר סביבה את תשומת הלב, שכן לקוחות שצורכים את שרותי התמלול בשלב מאוחר יותר בחייהם ולא מהילדות לעיתים חוששים מתגובת הסביבה לכך.

שנית, על המתמלל לתמלל בהתאם לצרכיו של כבד השמיעה. לעיתים אנשים שנפגעו מוחית באזור שאחראי על השמיעה נפגעו גם באזורים הסמוכים. בין איזורים אלו נמצא גם האזור שאחראי על שפה. על אף שלקוחות שנפגעו באזור ורניקה האחראי על שפה מסוגלים להבין שפה כתובה, ואף לעיתים לקרוא שפתיים כמו הנבדקת במחקר, יש להם לעיתים קושי להבין שפה גבוהה או לרכוש מילים חדשות. במצב זה יהיה על המתמללת לתמלל בשפה פשוטה שתובן ללקוח וכך חוויתו לא תיפגע כתוצאה מהלקות השפתית שלו.

בנוסף לכך, סוג ההנגשה יותאם ללקוח תמיד. בפרט במקרה זה, סוג ההנגשה יהיה תמלול או שקלוט ולא תרגום לשפת הסימנים. זאת משום שהלקוח ששמיעתו נפגעה כתוצאה מפגיעה מוחית בדרך כלל אינו יודע שפת סימנים, אך יש ביכולתו להבין שפה כתובה.

לבסוף, כפי שניתן לראות במחקר ייתכן כי קיימת תופעה של יכולת לזהות צלילים באופן לא מודע אצל חרשים כתוצאה מפגיעה מוחית. במקרה כזה חשוב שהמתמלל יידע להכווין את התמלול בצורה שתעזור לכבד השמיעה או החירש להבין את הצלילים שנתפסים אצלו באופן לא מודע. המתמללת תוכל לעשות זאת ע"י תמלול של שמות הדוברים, כך שהלקוח יבין האם אכן צדק בהפניית הקשב שלו לאזור מסוים בחדר, או שמא אלו היו שיחות אישיות בין הצופים בהרצאה שתפסו את תשומת ליבו באופן לא מודע.

כפי שציינו החוקרים בסוף מחקרם, ייתכן שתוצאות המחקר יוכלו לשמש בפיתוח תוכניות שיקום לנפגעי מוח באזור השמיעתי, כך שיוכלו לזהות שהם אכן תופסים צלילים, אף אם זה נעשה באופן לא מודע. כך המודעות לסביבתם תשתפר והם יוכלו לתפקד ולהשתלב ביתר קלות בסביבתם. גם בתפקיד זה יכול לעזור תמלול לתווך בין תפיסתו הלא מודעת של החירש ובין המודעות שלו. המתמלל יוכל לסייע על ידי רישום שמות הדוברים, דבר שיעזור לכבד השמיעה או החירש לקבל אינטואיציה בדבר נכונות השערותיו לגביי מקור הצליל או קיומו.

יש לראות במאמר זה דרך חדשה להסתכל על כל לקוח ולקוח שלנו כאינדיבידואל, בעל צרכים משתנים התלויים בגורמים רבים בין אישיים, ובהם גם סוג לקות השמיעה שלו.

כי כל אדם הוא עולם ומלואו.

מקורות:

Garde, M. M., & Cowey, A. (2000). “Deaf hearing”: Unacknowledged detection of auditory stimuli in a patient with cerebral deafness. Cortex, 36(1), 71-79.‏