נקודה-
קצת היסטוריה על סימני הפיסוק בהקשר של עריכה לשונית-
סימני הפיסוק הומצאו כבר ביוון העתיקה, אך הפיסוק המודרני החל להתפתח רק לאחר המצאת הדפוס, בשנת 1454. סימני הפיסוק המודרניים החלו להיות בשימוש בשפה העברית רק במאה ה-18. בתחילה הייתה נהוגה בארץ שיטת הפיסוק הגרמני, אך ב-1994 שונתה הגישה הנהוגה בארץ לשיטה האנגלית.
ההבדל העיקרי בין השיטה הגרמנית לשיטה האנגלית, הוא בסימן הפסיק המשמש רק בשיטה הגרמנית לעצירה בין חלקים משועבדים של המשפט, כלומר, בין פסוקיות שהן איבר בעל נשוא ונושא. לדוגמה, עדן, העורכת הלשונית, ערכה את עבודת הסמינר שקיבלה מחברתה מיכל. במשפט זה יש לנו נושא: 'עדן', שהיא מבצעת הפעולה, תמורה: 'העורכת הלשונית', משום ש'עדן' ו'העורכת הלשונית' הן אותו אדם ואפשר להחליף ביניהן מבלי לשנות את משמעות המשפט, נשוא: 'ערכה', שהוא הפועל ומושא: 'את עבודת הסמינר' משום שהפעולה 'ערכה' קשורה קשר ישיר לעבודת הסמינר בעזרת מילת היחס 'את'.
עד לכאן יש לנו משפט פשוט בעל נושא אחד ונשוא אחד, אך בסיום משפט זה מופיע הצירוף 'שקיבלה' המורכב משי"ן הזיקה + פועל. שי"ן הזיקה פותחת פסוקית המורכבת מנשוא ונושא נוספים, אך היא קשורה למשפט הקודם בקשר של תלות, זוהי פסוקית לוואי המתארת את עבודת הסמינר. איזו עבודה? זו שקיבלה מחברתה מיכל.
בשיטה הגרמנית היינו מטילים פסיק לפני 'שקיבלה', אך בשיטה האנגלית לא. נוסף על כך, בשיטה הגרמנית משתמשים בנקודה להורות מספרים מ1000 ומעלה במקום הפסיק המשמש לכך בשיטה האנגלית, לדוגמה בשיטה הגרמנית- 1.456 הוא למעשה אלף ארבע מאות חמישים ושש, ולהפך- כדיי להראות מספרים אחרי הנקודה משתמשים בפסיק, למשל 1,5 זה אחד וחצי. זאת ועוד, משתמשים בסמל האפוסטרוף(’), יותר בשיטה הגרמנית מאשר בשיטה האנגלית, ובשיטה הגרמנית סימני השאלה נראים שונה לעיתים מאשר בשיטה האנגלית.
סימן הנקודה למה סימן הנקודה חשוב בעריכה לשונית? הנקודות תפקידן לסמן את סוף המשפט. כלומר, לסמן לקורא מתי משפט בעל חידוש אחד מסתיים. הנקודות חשובות להבנת כוונת הכותב- מי עשה מה ובאיזו צורה, איפה ומתי מבלי שמסרים שונים יתערבבו זה בזה, מה שעלול להוביל לחוסר הבנה של הבודק את רצף התרחשות האירועים ומי עשה מה. יתרה מכך, הנקודות עוזרות לבודק העבודה לקחת נשימה מטפורית כדיי להיות מרוכזים יותר בנאמר. מה תפקיד הנקודה במשפט? סימן הנקודה בא בסוף של משפט בעל רעיון אחד ברור. המטרה שלו הוא לסמן את סופו של משפט עובדתי למשל: "עצמאותה של מדינת ישראל הוכרזה בשנת 1948.", ולעתים הוא בא אחריי שאלה וקריאה כאשר הם נאמרים באופן עקיף. לדוגמה, בסוף המשפט "חבר שלי שאל האם אבוא למסיבה." במקרה זה היה מצופה ששאלה זו תוביל אחריה סימן שאלה אך לא כך הדבר כי משפט זה הוא משפט שלא נאמר על ידי המספר אלא על ידי אדם אחר, אך הדברים מסופרים מנקודת מבטו של הכותב ולא כפי שנאמרו אובייקטיבית, ועל כן לא מתאים כאן סימן השאלה. אם משפט זה היה ישיר, היה עליו להיכתב כך- "חבר שלי שאל: "תבוא למסיבה?" " במקרה זה אין שינוי בנוסח הדברים שנאמרו, אלא הם סופרו כפי שהיו ללא שינוי. בדרך כלל בדיבור ישיר משתמשים בנקודתיים ובמירכאות כדיי להראות שזהו ציטוט של הנאמר במדויק וללא שינוי. דוגמה דומה לקריאה עקיפה היא למשל- "המפקדת אמרה לחיילים לעמוד." שוב המדבר אינו זה הקורא את הקריאה אלא אדם אחר, ודבריו אינם נאמרים כפי שנאמרו אז אלא הדברים המסופרים מנקודת מבט הכותב. אם משפט זה היה משפט ישיר הוא היה מנוסח כך- "המפקדת אמרה לחיילים: "עמדו!"". יש לסייג את אמירתנו ולהשים לב שבכותרת של דבר מה אין להשים נקודה משום שזהו איננו משפט. כדיי שהעורך הלשוני יוודא שאכן סימני הנקודה נמצאים במקומות הנכונים או לחלופין יוסיף את סימן הנקודה היכן שהוא חסר, עליו תחילה לזהות את חלקי המשפט השונים. בעת שהעורך הלשוני מבצע עריכה לשונית הוא מגדיר את הנשוא, הנושא, הלוואים, התמורות והפסוקיות, וכמובן שמחבר בין כל אלו השייכים לאותו משפט כך שייצרו היגד ברור וחד. בסוף כל משפט העורך הלשוני מוודא שאכן נמצא סימן הנקודה, כך שבודק העבודה יוכל להבין את המתרחש במשפט ולעמוד על טיב ידיעותיו של הכותב מבלי שחוסר הבנה ובלבול יעפילו על תוכן העבודה. קראו מאמר המשך על נושא הפסיק ונקודה פסיק .
מאמר זה נכתב ע"י נטלי ברונשטיין